Сирийско-Ливанская операция

Вы находитесь на сайте "Архив статей из ЭЕЭ и статей на еврейские темы из Википедии"

(Различия между версиями)
Перейти к: навигация, поиск
(Результат операции)
Строка 1: Строка 1:
-
{{О_статье| ТИП СТАТЬИ  = 4
+
{{О_статье| ТИП СТАТЬИ  = 2
| АВТОР1  =  
| АВТОР1  =  
| АВТОР2 =
| АВТОР2 =
Строка 11: Строка 11:
| ВИКИПЕДИЯ =
| ВИКИПЕДИЯ =
| НЕОДНОЗНАЧНОСТЬ  =
| НЕОДНОЗНАЧНОСТЬ  =
-
}}{{Вооружённый конфликт
+
}}
 +
{{Вооружённый конфликт
|конфликт    = Сирийско-Ливанская операция
|конфликт    = Сирийско-Ливанская операция
|часть        = [[Вторая мировая война]]
|часть        = [[Вторая мировая война]]
-
|изображение  =  
+
|изображение  = General Catroux Syria.jpg
-
|заголовок    =  
+
|заголовок    = Генеральный Катру заявляет о независимости Сирия 14 июня 1941 года после её завоевания силами Свободной Франции
|дата        = [[8 июня]] — [[11 июля]] [[1941 год]]а
|дата        = [[8 июня]] — [[11 июля]] [[1941 год]]а
|место        = [[Ливан]], [[Сирия]]
|место        = [[Ливан]], [[Сирия]]
Строка 79: Строка 80:
В итоге компании союзники полностью взяли под контроль Сирию и Ливан, лишив страны Оси возможности воздействовать на добычу и поставки нефти с Ближнего Востока. Противник лишился своего единственного плацдарма в восточном Средиземноморье. Определённую роль сыграло заявление де Голля о готовности предоставить независимость Сирии и Ливану после освобождения от врага (потом он пытался отсрочить или отменить эти планы, но был вынужден предоставить этим странам независимость в 1943 году).
В итоге компании союзники полностью взяли под контроль Сирию и Ливан, лишив страны Оси возможности воздействовать на добычу и поставки нефти с Ближнего Востока. Противник лишился своего единственного плацдарма в восточном Средиземноморье. Определённую роль сыграло заявление де Голля о готовности предоставить независимость Сирии и Ливану после освобождения от врага (потом он пытался отсрочить или отменить эти планы, но был вынужден предоставить этим странам независимость в 1943 году).
 +
== Литература на иврите и английском языках ==
 +
*'''תולדות ההגנה''' כרך ג' חלק ראשון. הוצאת עם עובד, 1972.
 +
* יגאל עילם '''ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח'''. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
 +
* בריגדיר פיטר יאנג '''מלחמת העולם, 1939-1945'''. הוצאת מערכות, 1969.
 +
* '''ספר הפלמ"ח''' כרך ראשון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
 +
* וינסטון צ'רצ'יל '''מלחמת העולם השנייה''' חלק שלישי '''הברית הגדולה'''. הוצאת "עם הספר (הוצאת ספרים)", 1960.
 +
* שארל דה גול '''מאבק לחירות''' חלק ראשון '''אל הדגל'''. הוצאת עם הספר, 1958.
 +
* ירוחם כהן '''לאור היום ובמחשך'''. הוצאת עמיקם, 1969.
 +
* ירוחם כהן '''איך בסוריה צעד הפלמ"ח'''. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973.
 +
* '''מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השנייה'''. הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, 1952.
 +
<div style="direction: ltr;">
 +
*E. Bauer '''History of World War II'''. Orbis London, 1985
 +
*Julian Jackson, '''France, the dark years 1940 - 1945''', Oxford University Press, 2003.
 +
* Time Magazine in partnership with CNN, "[http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,851152,00.html Mixed Show]", 23 June 1941
 +
* Time Magazine in partnership with CNN, "[http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,765788,00.html Acre Pact]", 21 July 1941
 +
* Time Magazine in partnership with CNN, "[http://www.time.com/time/magazine/printout/0,8816,795404,00.html Exit with a Flourish]", 28 July 1941
 +
* Time Magazine in partnership with CNN, "[http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,849648,00.html Free Again]", 8 December 1941
 +
</div>
 +
 +
== Источники и ссылки ==
 +
* Уинстон Черчилль. Вторая мировая война (в 6 томах). Москва, «Терра – книжный клуб» 1998
 +
Том 2
 +
* [http://he.wikipedia.org/wiki/המערכה_בסוריה_ולבנון_(1941) Статья "המערכה_בסוריה_ולבנון_(1941)" в ивритском разделе Википедии]
 +
* [http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1941/07/16&EntityId=Ar00101&ViewMode=HTML נוסח הסכם הכניעה, דבר, 16 ביולי 1941 ]
{{Вторая мировая война}}
{{Вторая мировая война}}
Строка 87: Строка 112:
[[Категория:Вторая мировая война]]
[[Категория:Вторая мировая война]]
[[Категория:Британский мандат в Палестине]]
[[Категория:Британский мандат в Палестине]]
 +
 +
<!--
 +
 +
'''ה[[מערכה (צבא)|מערכה]] בסוריה ולבנון''' היא פלישת הצבא [[בריטניה|הבריטי]] מ[[ארץ ישראל]] ביוני [[1941]] ל[[סוריה]] ו[[לבנון]], על מנת לשחררן משלטון [[צרפת של וישי|וישי]].
 +
 +
==הרקע==
 +
עם נפילת [[צרפת]] ב[[יוני]] [[1940]] וכינון משטר וישי נשארו מושבות צרפת ושטחיה מעבר לים תחת שלטון [[צרפת של וישי]] ובראשה הפילדמרשל [[אנרי פיליפ פטן]]. משטר וישי היה מחד גיסא לאומני, ומאידך גיסא תבוסני ושיתף פעולה עם [[גרמניה הנאצית]]. הנציב העליון של צרפת בסוריה ולבנון היה הגנרל [[אנרי פרנן דנץ]]. בימי [[המלחמה האנגלו-עיראקית|מרד ראשיד עלי אל-כילאני]] ב[[עיראק]] במאי 1941, התיר הגנרל דנץ לחיל האוויר הגרמני, ה[[לופטוואפה]], לתדלק בסוריה את מטוסיו שחשו לעזרת המורדים העיראקים. הדבר הגביר את החשש של הבריטים כי סוריה ולבנון עתידות להיות לקרש הקפיצה של הנאצים לכיבוש ארץ ישראל מצפון ולהתקדמות לעבר [[תעלת סואץ]] ו[[מצרים]]. החשש הוגבר עם [[הקרב על כרתים|כיבוש]] האי [[כרתים]] על ידי כוח גרמני [[צנחן|מוצנח]], והתגברה הדאגה שמא כוח מוצנח גרמני שיגיע מכרתים יוצנח בסוריה ולבנון.
 +
 +
לאחר שהבריטים דיכאו את המרד בעיראק הם החליטו לצאת למבצע לכיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות וישי. למבצע המיועד ניתן השם Operation Exporter. למפקד המבצע נתמנה הגנרל הבריטי [[הנרי מייטלנד וילסון]], שהיה מפקד חיל המשלוח הבריטי ל[[יוון]] ב[[מלחמת איטליה-יוון]] שהסתיימה בכיבוש יוון על ידי הגרמנים באפריל [[1941]]. מפקד העל שחלש על המערכה היה הגנרל [[ארצ'יבלד ויוול]], מפקד הכוחות הבריטיים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]].
 +
 +
==הכוחות==
 +
===בנות הברית===
 +
תחת פיקודו של גנרל וילסון הועמדו 18,000 אנשי צבא [[אוסטרליה|אוסטרליים]], 9,000 בריטים ו 2,000 [[הודו|הודיים]]. לצידם פעלו 5,000 מאנשי [[צרפת החופשית]], כשמנהיגם הגנרל [[שארל דה גול|דה גול]] נמצא ב[[ירושלים]], בה קבע את מטהו. מפקדם הצבאי היה הגנרל [[פול לואי לז'נטיום]]. כסיירים ומורי דרך ההולכים לפני כוחות הפלישה שימשו אנשי ה[[פלמ"ח]].
 +
 +
===הציר===
 +
מול כוחותיו של הגנרל וילסון עמדו 35,000 אנשי צבא וישי שנקרא [[צבא הלבאנט]] - בפיקודו של הגרל דנץ, מהם 8,000 אנשי צבא צרפתים, ביניהם אנשי [[לגיון הזרים]] ויתרם מגויסים מקומיים מתושבי סוריה ולבנון.
 +
 +
==המערכה==
 +
הפלישה החלה במוצאי שבת, ה-[[7 ביוני]] 1941. קדמה לה מערכת תעמולה ב[[רדיו]] ששודרה על ידי קציני צרפת החופשית ממשדר שהוצב בביתו של [[דוד הכהן]] ב[[חיפה]] וההערכה הייתה כי אנשי וישי לא יגלו התנגדות עזה, ואפילו כי יגלו התנגדות סמלית בלבד. עד מהרה גילו כוחות בעלות הברית כי טעו. הפלישה החלה במספר צירים; החטיבה השישית האוסטרלית יצאה מ[[ראש הנקרה]] ונעה לאורך כביש החוף בכיוון [[ביירות]] ו[[טריפולי (לבנון)|טריפולי]], החטיבה השביעית האוסטרלית יצאה מ[[מטולה]] לעבר [[בקעת הלבנון]], חטיבה הודית מתוגברת על ידי [[חיל הספר העבר ירדני]] ועל ידי יחידה של צבא צרפת החופשית יצאה מ[[דרעא]] שבדרום סוריה לכיוון [[דמשק]].
 +
 +
ראש החץ של כוחות צרפת החופשית שהתקדם לעבר [[דמשק]] נבלם במרחק של כ-16 קילומטרים מן העיר. החלה התקפת נגד שאיימה עליהם ממזרח. ב-[[19 ביוני]] [[כיתור|כיתרו]] כוחות וישי שני גדודים הודיים וגדוד בריטי ליד דמשק וקיבלו את כניעתם.
 +
 +
בקרב קשה שנערך ב-9 וב-[[10 ביוני]] הצליחו כוחות צרפת החופשית להשתלט על גשרי הנהר [[ליטני]]. הכוחות האוסטרליים התקדמו בכביש החוף צפונה לעבר ביירות, במסלול קשה ובתנועה אטית. גדוד בריטי שנע לעבר [[קוניטרה]] נבלם בהתקפת נגד של שני גדודי טנקים.
 +
 +
ביום הראשון למערכה יצרו כוחות [[הצי המלכותי הבריטי]] מגע עם משחתות של וישי אך הללו נמלטו. למחרת ב-[[9 ביוני]] התחוללו קרב ימי נוסף ומשחתת בריטית נפגעה קשה. ב-[[15 ביוני]], בתום השבוע הראשון למערכה, ניזוקו קשה שתי משחתות בריטיות בתקיפה מן האוויר בעת שהפגיזו את [[צידון]], אך משחתת של וישי טובעה על ידי מטוסי הזרוע האווירית של הצי המלכותי. כמו כן טובעה צוללת של וישי.
 +
 +
בתום השבוע הראשון של הקרבות, כשנוכחו הבריטים בעוצמת ההתנגדות הווישאית, החליט הגנרל ויוול להחיש תגבורת מ[[עיראק]]. התגבורת שכללה שלוש חטיבות בריטיות וחטיבה הודית, עלתה במעלה הנהר [[פרת]] לכיוון העיר [[חאלב]] ובזאת החלה הכף לנטות לטובת בעלות הברית. הכוחות האוסטרליים כבשו את דמשק ב-[[21 ביוני]], בתום שלושה ימי לחימה של קרבות קשים בהם נעזרו בכוחות קומנדו שהונחתו מעבר לקווי האויב ולאחר קרבות רחוב בעיר שבהם נלחמו צרפתים בצרפתים, אנשי צרפת החופשית באנשי וישי. לעומת זאת ביירות, שהייתה הבירה המינהלית של שטחי המנדט הצרפתיים בסוריה ולבנון, לא נכבשה בשלב זה. מ-[[5 ביולי]] עד ל-[[12 ביולי]] התחולל בעיירה [[דאמור]], השוכנת כ-20 ק"מ דרומית לביירות, קרב קשה בין הכוחות האוסטרליים לבין כוחות וישי, שהוכרע בכיבוש העיירה. תוך כדי הקרב הגיעו כוחות חלוץ אוסטרלים לפאתי ביירות. כיבושה הסופי של ביירות היה כבר עם כניסת כוחות בעלות הברית לעיר ב-[[15 ביולי]], לאחר הפסקת האש.
 +
 +
ב-[[25 ביוני]] הגיע הכוח הבריטי ל[[תדמור]] שבמדבר הסורי וניהל במשך 9 ימים קרבות עזים עם חיל המצב של צבא וישי. דיוויזיה הודית העמיקה חדירתה לחלק הצפון מזרחי של סוריה.
 +
 +
==הניצחון והכניעה בעכו==
 +
במחצית יולי נראתה כבר לעין תבוסת כוחות וישי. הגנרל דנץ נוכח כי לא יוכל להמשיך בהתנגדות. מכוחו האווירי, שעמד בתחילת המערכה על 90 מטוסים, נותרה חמישית בלבד ואנשי וישי החלו בגישושים להפסקת אש. ב-[[10 ביולי]], כאשר החטיבה האוסטרלית עמדה על סף הכניסה לביירות פנו שליחיו של הגנרל דנץ רשמית לבעלות הברית לבקש שביתת נשק. ב-[[12 ביולי]] 1941 החלה פגישת נציגי וישי בראשות הגנרל [[ג'וזף דה ורדילק]], שהגיע ל[[עכו]] במקום הגנרל דנץ משום שהיה פחות קיצוני ממנו ביחסו לבריטים ולאנשי צרפת החופשית, עם מפקדי כוחות בעלות הברית, הגנרל וילסון הבריטי והגנרל [[ז'ורז' קאטרו]] מפקד כוחות צרפת החופשית (ששלטונות וישי דנו אותו בהיעדרו ל[[עונש מוות]]). המפגש נערך במחנה הצבאי בריטי, שנקרא "מחנה [[סידני סמית]]" (על שם האדמירל הבריטי שעזר לכוחות ה[[טורקיה|טורקיים]] להדוף את התקפת צבא [[נפוליאון]] על עכו), ששכן בפאתי העיר עכו (היום היישוב [[בוסתן הגליל]] ומוסד הנוער חופים). נציגי הצדדים נפגשו באולם ההתכנסות של הקצינים בבסיס. בפתיחת המשא ומתן גילו אנשי וישי עקשנות וסרבנות, אולם נאלצו לקבל את תנאי הצד המנצח.
 +
 +
כשלושים כתבי עיתונות הוזמנו לסקר את המשא ומתן, ביניהם עשרה כתבי חוץ של עיתונים בריטים, [[ארצות הברית|אמריקאים]] ואוסטרלים וכן כתבי ה[[בי בי סי]] ורשות השידור האוסטרלית, שהובאו לשם כך מירושלים.
 +
 +
כשהמשא ומתן הושלם, הגיע יום החתימה על הסכם הכניעה, ב-[[14 ביולי]] ([[יום הבסטיליה]], למגינת לבו של הגנרל דנץ), הגנרל דנץ חתם בעכו על כתב הכניעה. מורת רוחו לא נבעה רק מן התאריך הסמלי; אלא גם משום שהייתה זו הפעם השנייה בה חתם הגנרל על כתב כניעה, לאחר שכשנה קודם לכן ב [[14 ביוני]] 1940 חתם כמפקד האזור הצבאי של [[פריז]], בירת צרפת, על כתב הכניעה של הבירה לכובשים הנאצים. יתר על כן, השפלתו גברה באשר בכתב הכניעה, עליו חתם, הוא הביא את כניעת כוחות וישי בסוריה ולבנון לא רק לכוחות הבריטים אלא גם לכוחות צרפת החופשית.
 +
 +
כשנטל הגנרל דה ורדילק את העט, על מנת להוסיף את חתימתו על הסכם הכניעה, כבו האורות באולם עקב קצר חשמלי והבריטים נאלצו להאיר את המקום באורותיהם של אופנועים שחנו מחוץ לאולם.
 +
 +
בהסכם הכניעה צויין אומץ לבם של אנשי וישי והותר לחייליהם לחזור לצרפת. מיעוט של כ-6,000 מביניהם, שבחר בכך, הורשה להצטרף לכוחות צרפת החופשית. שארית ספינות הקרב ומטוסי הקרב של וישי מצאו מקלט, עוד טרם הכניעה, בנמלים ובשדות התעופה של [[טורקיה]] הנייטרלית, בהם הוחזקו על ידי הטורקים בריתוק.
 +
 +
ב-[[25 ביולי]] נכנס הגנרל דה גול לדמשק וב-[[27 ביולי]] נכנס לביירות. אמנם כוחות צרפת החופשית היו חלק קטן מן הכוחות שפעלו במבצע, אך דה גול בעל חוש לדרמה ולפאר, הופיע בביירות כמנהיג מעצמה, הוא נסע במכונית פתוחה ברחובות העיר מלווה במשמר פרשים נושאי כידונים, כשההמונים מריעים לו משני צידי המסלול.
 +
 +
==תוצאות המלחמה==
 +
התוצאה המיידית של המערכה הייתה הסרת הסכנה ליישוב היהודי מפני פלישה נאצית לארץ ישראל מצפון. אולם לא חלף זמן רב ועל היישוב עברו [[מאתיים ימי חרדה]], בעת שקורפוס אפריקה של הגנרל [[ארווין רומל]] התקדם לכיוון מצרים וארץ ישראל ממערב. סכנה שחלפה עם ניצחון הבריטים ב[[קרב אל עלמיין השני]] ב [[3 בנובמבר]] [[1942]].
 +
 +
התוצאה ארוכת הטווח של הניצחון במערכה בסוריה ולבנון, הייתה הכרזה, בתום המערכה, על עצמאותן של סוריה ולבנון, שעד שמומשה בשנת [[1943]] הועמדו שתי הארצות תחת שלטונה של צרפת החופשית, בראשות הגנרל ז'ורז' קאטרו, שפעל כנציב עליון.
 +
 +
הסכם הכניעה שנחתם בעכו אפשר לבריטים לסלול בשנים [[1942]]-[[1941]] את המשך המסילה מחיפה צפונה [[ראש הנקרה|לראש הנקרה]], ולחבר את מסילת הרכבת בארץ ישראל, לרשת מסילות הרכבת בלבנון, ובכך ליצור רצף של מסילות ברזל [[מצרים|ממצרים]], עבור דרך [[ישראל]], [[לבנון]] [[סוריה|וסוריה]], עד [[טורקיה|לטורקיה]] ומשם [[אירופה|לאירופה]]. קו זה הידוע גם בשם [[מסילת הברזל חיפה-בירות-טריפולי]] הוקם בלחץ מלחמת העולם השנייה לצורך העברת חיילים, אספקה ונשק.
 +
 +
==גורלו של הגנרל דנץ==
 +
זמן לא רב לאחר הכניעה התברר כי [[שבוי]]ים בריטים, שנפלו בידי אנשי וישי במערכה, נשלחו בחפזון לצרפת שבשלטון וישי. הבריטים חששו כי הם יוסגרו לידי הגרמנים. כאשר נתגלה הדבר הושם הגנרל [[אנרי פרנן דנץ|דנץ]], יחד עם קצינים בכירים נוספים, במעצר כ[[בן ערובה|בני ערובה]]. המעצר פעל את פעולתו והשבויים הבריטים שוחררו. דנץ חזר לצרפת ולאחר שצרפת שוחררה מידי הנאצים הוא הועמד לדין בפני בית דין צבאי באשמת [[בגידה]] ונדון ל[[עונש מוות|מוות]] ב-[[30 באפריל]] [[1945]]. הגנרל [[שארל דה גול|דה גול]] המתיק את עונשו ל[[מאסר עולם]], והוא מת בכלא זמן לא רב לאחר מכן, ב-13 בדצמבר 1945.
 +
 +
==השתתפות אנשי הפלמ"ח במערכה==
 +
לפני פתיחת המבצע חיפשו הבריטים מורי דרך מבין [[ערבים|ערביי]] ארץ ישראל, השולטים בשפה ה[[ערבית]], מכירים את תנאי האזור ה[[טופוגרפיה|טופוגרפיים]] והאקלימיים וכן את המנטליות של תושבי האזור, שידריכו את כוחות הפלישה. מה גם שהדיוויזיה השביעית האוסטרלית, שהוזעקה מ[[מצרים]] זמן קצר לפני פתיחת המבצע להשתתף בו, לא הספיקה לערוך סיור מוקדם בשטח. כאשר [[ערבים]] שנשלחו על ידי הבריטים לבצע פעולות חבלה מקדימות נמלטו , החליט ה[[מודיעין צבאי|מודיעין]] הבריטי, בשיתוף פעולה עם הנהגת [[היישוב]], לצרף כמורי דרך, לכוחות הפולשים, את אנשי הפלמ"ח שנוסד זמן קצר קודם לכן, ב-[[15 במאי]] 1941. את ההצעה לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע העביר איש ה[[מודיעין צבאי|מודיעין]] הבריטי [[ג'וליאן אמרי]] (בנו של [[לאופולד אמרי]] ממנסחי [[הצהרת בלפור]]) אל משה שרתוק (לימים [[משה שרת|שרת]]) ראש [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]].
 +
 +
פעולתם הראשונה של אנשי הפלמ"ח, קדמה לתחילת המערכה, הייתה זו הפלגתם של [[כ"ג יורדי הסירה]], 23 לוחמי פלמ"ח בליווי קצין בריטי שהפליגו ללבנון ב-[[18 במאי]] 1941 בסירה "ארי הים", על מנת לבצע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בעיר הצפונית [[טריפולי (לבנון)|טריפולי]], ונעלמו מבלי שנודע גורלם.
 +
 +
גם פעילות חשאית של הפלמ"ח קדמה למבצע. קבוצה של 12 מסתערבים מאנשי הפלמ"ח, בפיקודו של [[יהושע פלמון]] נשלחה סמוך לפתיחת הפעולה לביירות ולדמשק למטרת איסוף [[מודיעין צבאי|מודיעין]] לקראת הפעולה.
 +
 +
37 אנשי פלמ"ח השתתפו כלוחמים במערכה לכיבוש סוריה ולבנון (ובסופו של דבר הצליחו הבריטים לצרף אליהם 5 מורי דרך ערבים). מספר חוליות של אנשי פלמ"ח פעלו בגזרות מטולה וראש הנקרה. בין הלוחמים היו [[משה דיין]] ו[[יגאל אלון]] לימים מפקדים בכירים ב[[צה"ל]] ושרים בממשלת [[מדינת ישראל|ישראל]]. חוליה אחת בפיקודו של יגאל אלון תפסה את הגשרים שמצפון לראש הנקרה, על הדרך לביירות, כדי למנוע את פיצוצם על ידי כוחות וישי. החוליה החזיקה בגשרים למעלה מיממה, כדי לאפשר את מעבר הכוחות הבריטיים צפונה אל [[צור]] ו[[צידון]]. לבסוף, החוליה נאלצה לסגת, מאחר שהכוחות הבריטיים איחרו לבוא. חוליות אחרות ניתקו את קווי הטלפון לביירות. כח סיור בפיקודו של משה דיין, שצורף כמורה דרך ללוחמי הדיוויזיה השישית האוסטרלית, העביר חוליית לוחמים אוסטרלים אל עורף העמדות של אנשי וישי בכביש החוף מצפון לראש הנקרה. בפעולה זו פגע צלף מאנשי וישי במשקפת שאחז משה דיין בידו, כשצפה מראש מבנה גבוה אל עבר שטח האויב. דיין נפגע בעינו השמאלית שהתרסקה וכן התרסק חלק קטן מגולגלתו מסביב לעין. מאז ענד דיין את הרטייה השחורה מעל ארובת העין, דבר שהפך לסמלו. מלבד משה דיין נפצע בקרב, ברגלו עוד לוחם פלמ"ח. כל שאר הלוחמים חזרו לארץ בשלום.
 +
 +
על השתתפותו של הפלמ"ח במבצע כתב [[חיים חפר]] בשירו "רבותי, ההיסטוריה חוזרת" את הבית האומר:
 +
::::"רבותי, ההיסטוריה חוזרת.
 +
::::שום דבר לא אבד לא נשכח.
 +
::::עוד נזכור: תחת גשם עופרת
 +
::::איך בסוריה צעד הפלמ"ח"
 +
 +
תקופה זו בתולדות הפלמ"ח נזכרת גם ב"שיר הוותיקים" של [[חיים גורי]]:
 +
::::"עת אויב התקרב למולדת
 +
::::והצר כבר השחיז סכינים
 +
::::אז נשבענו: למות, לא לסגת!
 +
::::והלכנו להיות חבלנים."
 +
 +
==קישורים חיצוניים==
 +
* {{דבר||נוסח הסכם הכניעה|1941/07/16|00101}}
 +
 +
-->

Версия 14:28, 5 мая 2012

Тип статьи: Регулярная исправленная статья
Сирийско-Ливанская операция
General Catroux Syria.jpg
Генеральный Катру заявляет о независимости Сирия 14 июня 1941 года после её завоевания силами Свободной Франции
Дата 8 июня — 11 июля 1941 года
Место Ливан, Сирия
Итог Решительная победа союзников
Свержение вишистского режима в Сирии и Ливане.
Противники
Файл:VichyFlag.svg Французское государство
Шаблон:Флагификация/Третий Рейх Люфтваффе
Файл:Flag of Free France 1940-1944.svg Сражающаяся Франция

Австралия Австралия
Великобритания Великобритания:

Чехословакия Чехословакия

Командующие
Файл:VichyFlag.svg Анри Дентц (англ.) Флаг Великобритании Генри Вильсон
Силы сторон
Файл:VichyFlag.svg 35 000 человек Флаг Великобритании 9 000 человек,
Флаг Австралии 18 000 человек,
Файл:Flag of Free France 1940-1944.svg 5 000 человек.
Военные потери
6 352 убитых и раненых,
до 5 тысяч пленных,
около 23 000 капитулировало
4 052 убитых и раненых,
841 пленными
Средиземноморский театр военных действий Второй мировой войны
Средиземное море • Северная Африка • Мальта • Греция (1940) • Югославия • Греция (1941) • Ирак Крит • Сирия-Ливан Иран • Италия • Додеканесские острова • Южная Франция

Сирийско-Ливанская операция (кодовое название — «Экспортёр») — стратегическая военная операция вооружённых сил Великобритании и «Сражающейся Франции» против вишистской Франции в ходе Второй мировой войны с целью захвата французских колоний Сирии и Ливана.

Содержание

Предпосылки и план операции

После поражения Османской империи в Первой мировой войне её ближневосточные владения были разделены между Великобританией (Месопотамия и Трансиордания, современные Ирак и Иордания) и Францией (Сирия, включавшая в себя также нынешний Ливан). При том, что в годы войны арабское население в своём большинстве поддерживало боевые действия войск Антанты против турок, рассчитывая обрести независимость после её поражения в войне, приход к власти новых колонизаторов вызвал волну протеста и национально-освободительного движения. Апофеозом борьбы стали несколько вооружённых восстаний, подавленные французами с особой жестокостью (десятки тысяч убитых арабов).

После разгрома Франции в 1940 году Германия сохранила у власти марионеточное Вишистское правительство, поручив последнему осуществлять контроль за колониальными территориями. Впоследствии Гитлер планировал вплотную заняться разработкой сырьевых ресурсов этой близкой к Европе колонии, а также рассчитывал на неё как на плацдарм для захвата богатой нефтью Месопотамии и выхода к Индии, что, по его мнению, должно было обрушить Британскую империю. Численность французских войск в Сирии была определена немцами в 35 000 человек. Тем самым Гитлер совершил серьёзную политическую ошибку — сокращение числа французских войск в Сирии после поражения Франции вызвало новую волну освободительного движения.

Глава правительства «Свободной Франции» генерал де Голль приступил к плану отрыва от Виши французских колоний и создания на их базе своих вооружённых сил. Он решил начать с Сирии и уже в октябре 1940 года направил в Египет своего представителя генерала , который развернул мощную пропагандистскую компанию в Сирии и начал подготовку собранных в Египте французских подразделений для военной операции. Одновременно де Голлю удалось заинтересовать своими планами захвата Сирии Черчилля.

Необходимо отметить, что по требованию немцев правительство Виши также направило в Сирию своего представителя — одного из наиболее прогермански настроенных генералов Анри Дентца (англ.), немцы развернули там свою пропаганду среди арабов, начали создание прогерманских политических и вооружённых формирований. Правительство Виши и генерал Дентц начали тесное сотрудничество с Германией и Италией (в том числе передачу немцам многочисленных военных материалов, складированных в Сирии). В мае 1941 года Сирия использовалась как плацдарм Оси для разжигания антибританского восстания в Ираке. В ответ Британия с 14 мая 1941 года приступила к бомбардировкам военных объектов в Сирии, потребовала от «Свободной Франции» скорейшего начала боевых действий в Сирии и предоставила свои войска для этой операции. Хотя после поражения восстания по просьбе Дентца германские военные советники были выведены из Сирии, Черчилль решил начать вторжение.

Силы сторон

Для проведения операции союзниками были сосредоточены 3 пехотные дивизии (австралийская, индийская, французская), 3 отдельных батальона, незначительное количество боевой техники. Численность войск составила 34 000 человек (18 000 австралийцев, 9 000 британцев, 2 000 индийцев, 5 000 французов и французских колониальных войск), их поддерживали 103 самолета, 2 крейсера, 8 эсминцев, крейсер ПВО, вспомогательное судно. Наступление планировалось начинать с трех направлений: с юга из Палестины и из центрального Ирака по сходящимся направлениям на Дамаск, отдельной группировкой в Северной Сирии из северного Ирака с выходом к Средиземному морю. Главный удар наносился из Палестины. Руководство объединёнными союзными силами осуществлял командующий британскими войсками в Палестине и Трансиордании генерал Генри Вильсон.

Войска Виши в Сирии достигали 35 000 человек (18 батальонов колониальной пехоты и 20 эскадронов кавалерии), в том числе 27 000 колониальных войск, 90 танков и 120 орудий. Боевыми действиями руководил непосредственно дивизионный генерал Анри Дентц.

Ход операции

С середины мая 1941 года английская авиация наносила бомбовые удары. Велись довольно ожесточённые воздушные бои с авиацией Виши.

В ночь на 8 июня 1941 года южная группировка перешла границу и стала продвигаться на север. Против ожиданий де Голля, войска Виши оказали упорное сопротивление. Так, когда наступавшие части 9 июня захватили крупный город Кунейтра, вишисты, используя превосходство в танках, отбили его 15 июня, при этом захватив в плен британский батальон. Также с 9 по 22 июня шли жестокие бои за город Мерджуон, трижды переходивший из рук в руки. Провалилась и попытка с ходу взять Дамаск — вышедшие к нему индийские части были контратакованы и окружены в пригородном посёлке Мецци (англ.), где двое суток упорно оборонялись. Только 21 июня основные силы союзников вышли к Дамаску, тогда войска Виши оставили город.

Удачным решением британского командования была атака в центральную Сирию из пустыни на границе с Иорданией, где успешно действовали силы Британского Арабского легиона, захватившие горные проходы с минимальными потерями и взявшие город Пальмира 3 июля (уличные бои там отличались ожесточенностью, было захвачено 165 пленных). 6 июля соединились группировки союзников, наступавшие из Палестины и из центрального Ирака. Северная группировка перешла в наступление 1 июля и довольно быстро, тесня разрозненные части вишистов, продвигалась к Средиземному морю.

К 9 июля передовые части союзников с юга вышли к Бейруту, прорвав мощный оборонительный рубеж у города Дамур (англ.). Потеря Дамура предрешила исход всей кампании, после чего командующий силами Виши в Сирии генерал Дентц начал переговоры о капитуляции. С 11 июля боевые действия были прекращены. 14 июля в Акре было подписано соглашение о прекращении боевых действий, по условиям которого войска союзников занимали всю Сирию.

За время переговоров Дентц сумел отправить во Францию всю свою авиацию и военные корабли, затопить ранее захваченные британские суда. По условиям капитуляции, всем солдатам и офицерам Виши предлагалось на выбор репатриироваться во Францию или вступить в войска «Свободной Франции» (почти все репатриировались).

Потери сторон

Потери союзников составили 4 052 человек убитыми и ранеными, 841 пленными (освобождены по условиям капитуляции), повреждён 1 эсминец. По заявлениям французов, сбито 30 английских самолётов (британцы признали потерю 27 самолётов).

Потери Виши по разным сведениям разнятся, от 3,5 до 9 тысяч человек убитыми и ранеными, наиболее часто указывается цифра в 6 352 убитых и раненых. В ходе боёв захвачено до 5 тысяч пленных, остальные сложили оружие при капитуляции. Потеряно 1 транспортное судно. Потери в истребителях «Девуатин» (32 штуки) — 11 сбито в боях, 7 уничтожено при бомбёжках аэродромов союзниками, 12 потеряно в авариях, 2 брошено при отступлении. Всего потери в авиации составили 179 самолётов.

Результат операции

В итоге компании союзники полностью взяли под контроль Сирию и Ливан, лишив страны Оси возможности воздействовать на добычу и поставки нефти с Ближнего Востока. Противник лишился своего единственного плацдарма в восточном Средиземноморье. Определённую роль сыграло заявление де Голля о готовности предоставить независимость Сирии и Ливану после освобождения от врага (потом он пытался отсрочить или отменить эти планы, но был вынужден предоставить этим странам независимость в 1943 году).

Литература на иврите и английском языках

  • תולדות ההגנה כרך ג' חלק ראשון. הוצאת עם עובד, 1972.
  • יגאל עילם ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
  • בריגדיר פיטר יאנג מלחמת העולם, 1939-1945. הוצאת מערכות, 1969.
  • ספר הפלמ"ח כרך ראשון. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
  • וינסטון צ'רצ'יל מלחמת העולם השנייה חלק שלישי הברית הגדולה. הוצאת "עם הספר (הוצאת ספרים)", 1960.
  • שארל דה גול מאבק לחירות חלק ראשון אל הדגל. הוצאת עם הספר, 1958.
  • ירוחם כהן לאור היום ובמחשך. הוצאת עמיקם, 1969.
  • ירוחם כהן איך בסוריה צעד הפלמ"ח. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973.
  • מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השנייה. הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, 1952.
  • E. Bauer History of World War II. Orbis London, 1985
  • Julian Jackson, France, the dark years 1940 - 1945, Oxford University Press, 2003.
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Mixed Show", 23 June 1941
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Acre Pact", 21 July 1941
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Exit with a Flourish", 28 July 1941
  • Time Magazine in partnership with CNN, "Free Again", 8 December 1941

Источники и ссылки

  • Уинстон Черчилль. Вторая мировая война (в 6 томах). Москва, «Терра – книжный клуб» 1998

Том 2


Уведомление: Предварительной основой данной статьи была аналогичная статья в http://ru.wikipedia.org, на условиях CC-BY-SA, http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0, которая в дальнейшем изменялась, исправлялась и редактировалась.

Личные инструменты
 

Шаблон:Ежевика:Рубрики

Навигация